אלפי לוחמים פוסט-טראומטיים.

הגוף חזר מהקרב.
הנפש? עדיין שם.

הם לא ישנים בלילה.
מתעוררים בבהלה, שטופי זיעה.
לא מצליחים לנשום.

הם מתפרקים בשקט.
ואף אחד לא שומע.

החווה הזו היא לא קליניקה.
לא חדר סגור. לא שאלות חופרות.

זה שטח פתוח. סוסים. נשימות. טבע.
נוף משוגע. מקום שמרפא.

בלי תיוג. בלי שיפוט.
בלי לחץ לדבר - רק להיות.

הם באים, מתחברים,
ואחרי זמן קצר
משהו בהם נפתח.

לוחם במילואים, ופעיל בפרויקט "עוצמה לחייל".

אני ראיתי את זה בעיניים שלי.
איך אנשים שתקועים בתוך הכאב שלהם
מתחילים פתאום לנשום. להירגע.

להיזכר שהם לא לבד.

יש עוד לוחמים שמחכים לרגע הזה.
ליום הזה. לנשימה הזאת.

ואני אומר לך את זה בלב שלם
אתה יכול להיות זה ששולח אותם לשם.